נְגִישׁוּת היא מידת התאמתה של מערכת לשימושם של אנשים בעלי יכולות גופניות, נפשיות ושכליות מגוונות ככל האפשר, לרבות אנשים שהיכולות שלהם באחד מתחומים אלה נמוכות עד כדי לקויות. לדוגמה: התאמת המערכת לקצרי רואי וכבדי ראייה, לבעלי לקות שמיעה, לנכים בכיסאות גלגלים וכדומה.
הנגישות היא תת-תחום של השמישות – התחום העוסק בהתאמת המערכת לשימושם של אנשים רבים ככל האפשר. העוסקים בהנדסת מערכות ממיינים את תכונת הנגישות של המערכות בין התכונות המכונות ilities, לצד מאפיינים לא-פונקציונליים אחרים של מערכות, כגון אמינות ובטיחות.
התפתחות ההכרה בנגישות וחקיקה
כפתורי מעלית נגישים בבית החולים של אוונסטון, במטרופולין של שיקגו. כל הכפתורים בהישג יד של משתמשי כיסאות גלגלים, כפתורי החירום הם הנמוכים ביותר והם בהישג יד של מי שנפל על הרצפה. סימוני הכפתורים מוטבעים במספר צורות שונות (דפוס כסוף על שחור ואדום על כסוף, תבליט וברייל) ומתאימים לאנשים עם מגוון יכולות ראייה. כפתור קומת הכניסה מסומן בכוכב כדי לסייע בהתמצאות בבניין
שפת מדרכה נגישה לעיוורים, כבדי ראייה ומשתמשי כיסאות גלגלים, ליד מעבר חצייה באוונסטון, במטרופולין של שיקגו
חוקים לסיוע לאנשים עם לקויות חוקקו במקומות רבים ותקופות שונות. חלק מחקיקה זו ניתן כיום להגדיר כחקיקת סעד, חלק כחקיקת נזיקין וחלק כחקיקת נגישות. מהמשפט העברי, למשל, מוכר החוק הקובע כי אדון חייב לשחרר עבד שנפגע גופנית באופן בלתי הפיך (יצא בשן ועין) – חקיקת נזיקין, מצוות ביקור חולים – חקיקת סעד, והכלל "לפני עיוור לא תיתן מכשול" כמו גם הפטור מאחריות פלילית ל-"חרש, שוטה וקטן" – חקיקת נגישות. אולם, החקיקה בתחומים אלה, לרבות תחום הנגישות, לא הייתה שיטתית עד לאמצע המאה העשרים.
בעקבות המהפכה התעשייתית המעצבים התייחסו אל המשתמשים במוצרים באופן שבלוני ונטו להתעלם מהייחודיות בהעדפות ובצרכים של כל פרט ופרט. בספר "טכנולוגיה מסייעת: התאמת פריט ללקוח למען שיקום מוצלח" (2002, בעריכת מרסייה שרר)[1] טוענים מנדלסון ופוקס כי ”את התקופה שבין מלחמת העולם השנייה לבין 1970 לערך, ניתן לאפיין כתקופת הטכנולוגיה המרוכזת בעצמה.” זאת להבדיל מטכנולוגיה המתוכננת בהתאם לרעיון הלקוח במרכז. הם מנמקים את טענתם כך:
פריטי ציוד נקנו כיחידות שלמות ולא כחלקי יחידות שניתן לשנות את הזיווגים ביניהם (לא נמכרו מגברי פטפון שניתן להפריד ולהתאים בינם לבין חלקי המערכת האחרים של הפטפון, לא נמכרו מכונות כתיבה שניתן להפריד את המנגנון המרכזי שלהם מהמדפסת ומהמקלדת). אם היה מבחר גדול בין דגמי מוצרים, המבחר הצטמצם לכזה שבין מערכות שלמות.
ציוד שעוצב עבור אנשים עם מוגבלות נקנה בנפרד מציוד לאוכלוסייה הכללית.
ציוד שעוצב עבור אנשים עם מגבלות היה בעל מבחר דל ועוצב בלא התחשבות בצרכים האישיים של המשתמש (למשל, עיצוב כיסאות גלגלים לא הושפע מתנאי מסלול נסיעתם).
לא הייתה התחשבות בצרכי אנשים עם לקות בעיצוב ציוד לאוכלוסייה הכללית (אם הוסף צג-מספר לטלפון או שהופחת מספר המדרגות בכניסה לאוטובוס, זה לא נעשה מתוך מחשבה על אנשים עם לקות).
הרעיון לפיו אוכלוסיית האנשים עם הלקויות היא פלח שוק שניתן לפתח מוצרים עבורו היה זר למעצבים.
הנסיבות לחקיקה שיטתית של חוקי נגישות
במהלך המאה העשרים אירעו מספר התפתחויות ששינו את יחס החברה לאנשים עם לקויות ועמה את חקיקת הנגישות, שהפכה לשיטתית, מסודרת ומושתת על העיקרון הבסיסי של שוויון הזדמנויות. התפתחויות אלו היו:
ההתפתחות ברפואה המודרנית אפשרה לפצועים רבים ולפצועי מלחמה בפרט לשרוד כנכים
נכי המלחמה הרבים נטו להתארגן בקלות לדרישת זכויות.
בלא סידורי נגישות ושיקום מקצועי המדינה נאלצה לפרנס נכים רבים שיכולת פרנסתם אבדה.
התפתחות בנוירולוגיה, בפסיכולוגיה ובמקצוע פרא-רפואי וריבוי באבחונים של אנשים כבעלי לקות קוגניטיבית, שיכולים לדרוש אמצעי נגישות.
המהפכה בתפיסה הערכית-חברתית, בעיקר בשנות השישים[2]:
השראה ממאבקי שוויון זכויות של בני מיעוטים, בעיקר ממאבק השחורים, בארצות הברית, בשנות השישים.
התפתחות התנועה נגד אשפוזים ממושכים בבתי חולים סיעודיים ובמיוחד תנועת האנטי פסיכיאטריה.
הפצת רעיון ההגשמה העצמית והתפיסה שכל אדם צריך לנצל את חייו היטב.
התפתחות הטכנולוגיה:
התפתחות הטכנולוגיה במאה ה-19 שבעקבותיה באה התמסדות כלל עולמית של מערכי נגישות מידע והשכלה לעיוורים ולחירשים. דבר זה גיבש קהילות של עיוורים וחירשים עם מודעות למצבם.
ההתפתחות הטכנולוגית הכללית (ובמיוחד ההתפתחות של הנדסת אנוש, תורת החומרים, החשמל והמחשב) אפשרה ייצור של ציוד נגיש וציוד שמשפר נגישות (כגון תותבים מתוחכמים ומכשירי שמיעה).
השפעה חוצה גבולות של הישגיי נגישות מקומיים:
התפתחות התחבורה והתקשורת הגבירה את המודעות הגלובלית לפתרונות נגישות מקומיים ולמאבקי נגישות מקומיים.
התפתחות התחבורה והתעשייה אפשרה יבוא אישי של מוצרים נגישים.
יצואנים התאימו את כלל הסחורה שלהם לחוקי הנגישות של כלל מדינות היעד שלהם או לתקנות הנגישות של קונים גדולים באותן מדינות. כך הגיעו מוצרים נגישים גם לידי מי שהחוק המקומי במדינתו לא הגן עליו. מוצרים אלה שיפרו את המודעות לנגישות והעלו את הדרישות של האזרחים לסידורי נגישות.
אנשים מתוך הקהילות בעלות הלקויות, כגון אלכסנדר גרהם בל ופרנקלין דלאנו רוזוולט, הגיעו לעמדות מפתח.
חקיקה בארצות הברית
הגישה ההנגשתית נולדה בהשראת מאבק שוויון זכויות השחורים בארצות הברית במהלך שנות השישים. בעקבות מאבק זה החלו גם אנשים עם לקויות לראות עצמם כשייכים לקבוצת מיעוט מקופחת ושאפו להתאמת החברה אליהם. החוקים ראשונים העוסקים בנגישות חוקקו בארצות הברית בשנות השישים. דוגמה לחוק כזה היא the Architectural Barriers Act of 1968 – חוק שדרש שמבנים ממשלתיים יהיו נגישים למשתמשי כיסאות גלגלים ולמעשה טבע את המושג "נגישות". מאז חוקקו בארצות הברית חוקים רבים העוסקים בתחום.
ב-1973 חוקק בארצות הברית חוק רב השפעה בשם Rehabilitation Act[3]. חוק זה עסק בזכותו של כל אזרח עם לקות לקבל מהמדינה תוכנית שיקום שתאפשר לו השתלבות בשוק העבודה. הסעיף המהפכני ביותר של חוק זה היה סעיף 504 שקבע שאסור למעסיק לאפלות בין מועמדים עם לקות למועמדים בלא לקות. סעיף זה היה למעשה פריט החקיקה הראשון בארצות הברית למען שוויון הזכויות אנשים עם לקויות וההכרה הרשמית הראשונה באנשים עם לקויות כבמיעוט שיש להגן על זכויותיו. חוק זה אומנם חל רק על מוסדות חינוך, מוסדות ממשלה וארגונים שלפחות חלק מתקציבם הוא ממשלתי, אך הוא גרם לשינוי התפישה גם לגבי מעסיקים שהוא לא חל עליהם.
ב-1975 עוגנה זכותם של אנשים על לקויות לשוויון בחינוך ולחינוך בכלל – the Education of All Handicapped Children Act of 1975 (the Individuals With Disabilities Education (Act.
חוק הנגישות הבולט ביותר שחוקק בארצות הברית היה[4]Americans with Disabilities Act of 1990. ג'ורג' בוש האב שהיה נשיא ארצות הברית באותה תקופה, הודיע כי הוא עומד להטיל וטו על החוק וכתוצאה מכך מפגינים נכים צרו והשתלטו על בנייני ממשל רבים ברחבי ארצות הברית. תחנות הטלוויזיה בארצות הברית וברחבי העולם שידרו את תמונותיהם של מפגינים הנוטשים את כיסאות הגלגלים שלהם וזוחלים במעלה מדרגות הבית הלבן בניסיונות חוזרים ונשנים להשתלט גם עליו[5].
השפעה חוצה גבולות של החקיקה האמריקנית
השפעות החקיקה האמריקנית והפגנות הנכים בארצות הברית חצו גבולות. בשל היותה של ארצות הברית שוק גדול, יצרנים רבים מחוץ לארצות הברית התאימו באופן וולנטרי את כל הציוד שלהם לתקנים האמריקנים. המטוסים, האוטובוסים והמחשבים, לדוגמה, הפכו לנגישים יותר גם מחוץ לארצות הברית בשל חוקים אלה. הופעת ציוד נגיש במקומות בהם לא הייתה מודעות לנגישות, כמו גם תמונות מהפגנות הנכים, נתנו השראה למאבקי זכויות במקומות רבים.
בסוף שנת 2006 פרסם ארגון האומות המאוחדות אמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות[6], ובאנגלית Convention on the Rights of Persons with Disabilities או בראשי תיבות "CRPD". בחודש מרץ 2007 חתמה ישראל על אמנה זו.
חקיקה בבריטניה
שני חוקי הנגישות המרכזיים בבריטניה הם The Chronically Sick and Disabled Persons Act of 1970 ו-Disability Discrimination Act of 1995. הראשון שבהם היה חוק שמטרתו לשפר את איכות חייו של מי שנתפס כבלתי כשיר לעבודה ולאורח חיים נורמליים בשל היותו בעל לקות. אולם, למרות תפיסת המחוקק החוק דווקא נתן לאנשים רבים עם לקות להגיע לאורח חיים נורמלי[7].
חקיקה בישראל
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – נגישות בישראל
בישראל חוקקו מספר חוקים בגישה ההנגשתית. הבולט בהם הוא חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. חוק זה חוקק בשנת 1998 בלא כל התייחסות לנגישות. אולם בשנת 2005 הוא תוקן כך שיכיל מושג זה ובין השאר הוסף בו פרק שלם על נגישות. פרק הנגישות בחוק השוויון מגדיר נגישות כך: ”אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או מופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתוכנית ובפעילויות המתקיימות בהם, והכול באופן שוויוני, מכובד, עצמאי ובטיחותי.”
פרק הנגישות של החוק קובע את החובה להנגיש כל מקום שניתן בו שירות לציבור לאנשים עם כל סוגי המוגבלויות. לפי חוק זה, כל בניין אשר ניתן בו שירות לציבור, כגון: משרדי ממשלה, בתי משפט, בתי עסק, לרבות בתי קולנוע, מסעדות, פארקים ובתי מלון, בתי ספר, אתרי אינטרנט, מופעים ועוד – חייבים בנגישות הנוגעת לשירות הניתן במקום, למבנים, לתשתיות ולסביבת הבניין. זאת כדי לאפשר לאנשים עם מוגבלות לקבל שירות באופן שוויוני, מכובד ועצמאי, יחד עם כלל הציבור.
חוק שוויון זכויות והתקנות הקשורות אליו מתייחסים לאנשים עם מוגבלות פיזית, מוגבלות בראייה, מוגבלות בשמיעה, מוגבלות נפשית ומוגבלות קוגניטיביות. את ביצוע התאמות ההנגשה אמור לספק המחזיק, המפעיל או הבעלים של מקום ציבורי. כמו כן, מעניק החוק כלים לאכיפתו, כגון מערך פקחים בנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות אשר הוסמכו להוציא צווי נגישות נגד החייבים בנגישות אשר לא ביצעו את ההתאמות הדרושות. כמו כן, עסק טעון רישוי אשר לא עומד בדרישות החוק במעמד הגשת הבקשה לרישיון – לא יקבל רישיון עסק. בנוסף, אדם עם מוגבלות אשר הגיע לקבל שירות במקום ציבורי והמקום נמצא לא נגיש יכול להגיש תביעה אזרחית ללא הוכחת נזק.
משרד הכלכלה מעניק תעודת הסמכה לבעלי מקצוע שעברו התמחות בתחום הנגישות. ישנם שני סוגי התמחויות:
מורשה נגישות מתו"ס (מבנים, תשתיות וסביבה). יועצים אלו עוסקים בהנגשת הסביבה הפיזית של הבניין, התשתיות והסביבה שלו וחייבים להיות רשומים בפנקס המהנדסים והאדריכלים וההנדסאים.
מורשה נגישות השירות. יועצים אלו עוסקים בהנגשת השירות הניתן במקום, כגון מערכת שמע, שילוט, רהיטים, אתר אינטרנט, נהלים, הדרכות עובדים ועוד.
בתיקון לחוק התכנון והבנייה שתוקפו החל מ-1 באפריל 1972 נקבע כי כל מבנה ציבורי שנבנה בישראל חייב לכלול אמצעים שיאפשרו גישה לנכים. הרחבה ופירוט של עיקרון זה נעשו בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998. כמו כן נקבע בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ובתקנות לפיו, כי על מפעיל שירות תחבורה ציבורית ורשות מקומית להסדיר נגישות עבור אנשים עם מוגבלות לשירותי תחבורה ציבורית. כן הותקנו תקנות בדבר נגישות לאתרי עתיקות, גנים לאומיים, שמורות טבע ושטחים פתוחים שבניהול רשות הטבע והגנים או הקרן הקיימת לישראל, או מטעמן.
חוקי נגישות נוספים:
חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים), התשס"ה-2005, אשר מחייב להנגיש שידורי טלוויזיה עבור אנשים עם מוגבלות שמיעה. (ראו גם תרגום בכתוביות).
חוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993 המסדיר חניות נכים.
חוק זכויות תלמידים עם לקות למידה במוסדות על-תיכוניים, התשס"ח-2008
בישראל היו גם הפגנות של אנשים עם לקויות. הפגנות בולטות במיוחד:
הפגנה ושביתת שבת בת 77 יום שארגן מטה מאבק הנכים בישראל, בראשות אריה צודקביץ ובדברור יואב קריים מול משרד האוצר[8], בשנת 2001. בדרישות עיקריות: להשוות את קצבת הנכות לשכר המינימום ולמנוע שלילת הקצבה מנכה שעובד כדי לעודד נכים לעבוד.
הפגנת החירשים שנערכה מיד אחרי הפגנת מטה המאבק, ובאותו המקום, בטענות שהממשלה לא נותנת סיוע סביר לקניית ציוד טכנולוגיה מסייעת ודורשת מנהגים חירשים תשלום אגרת רדיו ברכב.
הפגנת החירשים בשנות השמונים בטענה שמשרד הרווחה לא מכיר בחירשות כנכות.
התאמות במקומות עבודה בישראל
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות אוסר על מעסיק להפלות עובד או דורש עבודה מחמת מוגבלותו. סעיף 8 לחוק לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות מרחיב את הגדרת האפליה וקובע "לרבות אי ביצוע התאמות הנדרשות מחמת צרכיו המיוחדים של אדם עם מוגבלות אשר יאפשרו העסקתו".
לפי החוק על המעסיק להתאים את מקום העבודה הסייג הוא – מבלי שהדבר יטיל נטל כבד מדי על המעסיק. השתתפות המדינה במימון התאמות מאפשרת למעסיקים לבצע התאמות ולהתמודד עם הסייג. תקנת השתתפות המדינה במימון התאמות קובעת מענק מותנה שניתן על ידי המדינה לסייע למעסיקים לבצע התאמות. תהליך קבלת השתתפות המדינה בהתאמות:
ראשית על מעסיקים לפנות למשרד הכלכלה באתרם. התהליך כרוך במילוי טפסים וקבלת אישור מורשה נגישות על הצורך בהתאמה או על ביצועה. חברות פרטיות כמו "מקשיבים נט" מסייעות למעסיקים לקבל את מירב ההתאמות האפשריות תוך השקעה מינימלית של זמן ומשאבים[9].
סוגי נגישות וטכניקות הנגשה
שלט המכיל כתב ברייל אנגלי וכתב אנגלי רגיל ומורה על חדר שירותים נגיש למשתמשי כיסאות גלגלים בבית החולים של אוונסטון, במטרופולין של שיקגו. השלט הוא דוגמה לנגישות פיזית – לא די בזה שחדר השירותים יהיה נגיש, צריך גם שאנשים עם לקויות מגוונות יוכלו למצוא את חדר השירותים ולהגיע אליו
עמדת בנקאי מונגשת לנכים ולקויי שמיעה בבנק הפועלים
הנגישות היא תחום רחב מאוד ולכן תפיסתו דורשת את חלוקתו לתת תחומים. ישנן מספר דרכי חלוקה מקובלות:
חלוקה לפי הזכות לקבלת שירותי נגישות:
התאמה ללקות: נגישות המאפשרת שימוש במערכת לאנשים עם לקויות, בעזרת סידור מיוחד הנועד רק להם. דהיינו שימוש בציוד טכנולוגיה מסייעת (ציוד מיוחד לאנשים עם לקויות כגון מצערת המחליפה את דוושת הגז עבור נהג עם רגליים משותקות) או נוהל מיוחד החל רק על אנשים עם לקות (כגון שמירת מקום חניית נכים או תוספות זמן במבחן בעבור מי שקורא וכותב לאט). הרבה פעמים יש להקפיד שההתאמה תהיה מידתית לקושי התפקודי כך שתאפשר שוויון הזדמנויות ולא אפליה מתקנת והרבה פעמים יש לוודא שרק אנשים עם לקות אכן זוכים להתאמה.
עיצוב אוניברסלי: נגישות שפוטרת אנשים עם לקויות מהיעזרות בציוד טכנולוגיה מסייעת או מדרישת נהלים מיוחדים בעת שימוש במערכת. על פי רוב, מי שעוסק בעיצוב אוניברסלי אינו מגביל את עצמו לשיפור הנגישות בלבד ומנסה לשפר את כלל השמישות. דוגמה: הוספת מעלית לבניין מאפשרת לאנשים עם יכולות גופניות מגוונות להגיע בקלות אל הקומות העליונות של הבניין.
חלוקה הנובעת מנוסח חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ומקובלת בישראל: נגישות פיזית/נגישות בנייה מול נגישות השירות[10][11].
לדוגמה: נגישות פיזית של מטופל עיוור למשרדו של רופא היא נגישות ההגעה מביתו של המטופל אל משרדו של הרופא. נגישות זו כוללת: נגישות מציאת המידע על הדרך מראש, נגישות ההתמצאות בשלבי ההגעה בתחבורה ובתוך מבנה המרפאות וכיוצא בזה.
נגישות השירות של מטופל זה אצל הרופא כוללת, למשל: טפסים נגישים אצל הפקידים, בדיקות נגישות אצל האחות והרופא, קבלת מרשם נגיש לבית המרקחת שלא יאלץ את המטופל לבקש מהרוקח לחטט בכליו של המטופל כדי לזהות את המרשם.
חלוקה לפי לקויות – למשל: נגיש בעבור לקויי שמיעה או נגיש בעבור דיסלקטים. בהקשר זה בעלי המקצוע מסווגים את האוכלוסייה בעלת הלקויות ל: לקויי חישה, לקויי קוגניציה, לקויי תנועה ובעלי לקות נפשית.
חלוקה לפי סוגי המערכות המונגשות. למשל:
נגישות בנייה: נגישות מבנים ונגישות הסביבה הבנויה החיצונית.
נגישות תחבורה: נגישות נהיגה, נגישות נסיעה ברכב קרקעי פרטי, ברכב קרקעי ציבורי, בכלי טיס ובכלי שיט.
נגישות מידע וכלי תקשורת (מחשבים, ספרים, טלפונים, טלוויזיה).
תיירות נגישה.
נגישות קוגניטיבית: באמצעות הנגשה נכונה, כמו פישוט לשוני, אדם עם מוגבלות שכלית או נפשית או תקשורתית, או עם לקויות למידה, זוכה לשוויון הזדמנויות, ויכול למצוא את דרכו ולהסתדר.
קרדיט: ויקיפדיה
