קָטָרָקְט

קָטָרָקְט (בעברית: יָרוֹד[1], במקורות גם תְּבַלּוּל, חֲוַרְוַר או חֲוְרוּר) היא מחלה של העין המתבטאת בעכירות של עדשת העין.

המחלה היא אחת הסיבות העיקריות לירידה בראייה בעולם המערבי ולגורם העיוורון העיקרי במדינות מתפתחות[2][3].

קליניקה

ראייה רגילה

ראיית אדם עם קטרקט
סימפטומים
ירידה בראייה – ראייה מטושטשת.
כפל ראייה (דיפלופיה).
סינוור וכתמי צבע (Glare and Halos).
שינוי ברפרקציה – שינוי מיופי (קוצר ראייה) או היפראופי (רוחק ראייה).
לא נראה עין אדומה, דמע מוגבר או תלונות על כאבים המאפיינות מחלות עיניים אחרות הפוגעות בראייה.

סוגי קטרקט
גרעיני (Nuclear Sclerosis) – הקטרקט הסנילי, הסוג השכיח ביותר. עכירות פיזיולוגית של העדשה המתגברת ככל שהגיל מתקדם.
קורטיקלי (Cortical) – מופיע ככל שהגיל מתקדם. הפגיעה היא באזורים קורטיקלים (היקפיים) של העדשה. הפרעת הראייה בולטת בעיקר בשעות הלילה כתוצאה מהרחבת האישונים בזמן חושך.
סאב-קפסולרי אחורי (Posterior SubCapsular) – נובעת כתוצאה מנדידת תאים לקפסולה (מעטפת) האחורית. הסוג שהכי מפריע לראייה, החולה יתלונן על סנוור רב בעיקר בשעות היום.
בשל (Mature) – העדשה מלבינה ולפעמים נראית מקומטת, בהמשך יכולה לעבור התנזלות (Hyper Maturation) ולגרום לדלקות עיניים. מחייב ניתוח דחוף להחלפת העדשה.
מולד – קטרקט המופיע כבר בלידה, ייתכן וקשור גם לחשיפה למזהמים תוך רחמיים. מהווה מצב חירום ויש לנתח תוך שבוע מהלידה או תוך חודש מהלידה אם המחלה מופיעה בשתי העיניים, כדי למנוע התפתחות עין עצלה ופזילה.
סיבות וגורמי סיכון
גיל – תופעת הקטרקט מבוססת גיל. ככל שמתבגר האדם בשנים כך עולה בהתאמה אחוז הופעת הקטרקט.
חשיפה לקרינה אלקטרומגנטית (בעיקר קרני UV).
פעילות רדיקלים חופשיים בעדשה.
תורשה – חשיבות לסיפור משפחתי של קטרקט.
טראומה לעין.
עישון.
השמנת יתר.
מחלות עיניים – דלקת עיניים (אובאיטיס), ניתוחים תוך עיניים, קוצר ראייה וכו'.
מחלות סיסטמיות – סוכרת, אי ספיקת כליות כרונית, דרמטיטיס (מחלת עור) וכו'.
חשיפה לרעלים
טיפול
הטיפול בקטרקט הוא באמצעות ניתוח פשוט יחסית, בהרדמה מקומית או כללית, שבו מוחלפת העדשה בתותב עדשה המותאם לעין החולה, העדשה המושתלת קבועה ואיננה גמישה אופטית. העדשה מושתלת בלשכה האחורית של העין.

רעיון החלפת הקטרקט בעדשה מלאכותית פותח על ידי האופתלמולוג הבריטי סר הארולד לויד רידלי.

בשיטה הנפוצה בימינו המנתח חותך חיתוך זעיר בקרנית העין, ובאמצעות טכנולוגיית אולטרא סאונד (השיטה נקראת פקואמולסיפיקציה) מבצע ריסוק ושאיבה של העדשה העכורה. לאחר מכן הוא מחדיר את העדשה המלאכותית, בעזרת מזרק מיוחד. העדשה מוכנסת כשהיא מקופלת, והיא נפתחת בתוך העין והמנתח מקבע אותה במקומה. את הניתוח מבצע המנתח באמצעות מיקרוסקופ, כדי להבטיח דיוק מרבי. הרדמת העין נעשית בהזלפת טיפות עליה. בתום הניתוח נסגרים החתכים מעצמם, בלי צורך בתפרים. משך הניתוח הוא בין 10 ל-30 דקות.

לעיתים נדירות ינקוט המנתח את השיטה הידנית, שבה יבצע חתך גדול יותר, ובאמצעותו יוציא את העדשה העכורה בשלמותה ויכניס תחתיה את העדשה המלאכותית. בתום הניתוח יסגור את החתך באמצעות תפרים.

החלפת העדשה מאפשרת לבצע התאמה מלאה לעיניו של המטופל, ולצמצם את השימוש שעשה עד אז במשקפיים. המטופל יידרש לבחור אם יעדיף להשתמש במשקפיים לקריאה או למרחק. ההתאמה הסופית של המשקפיים תיעשה לאחר כ-6–8 שבועות אחרי הניתוח.

בסיום הניתוח קם המטופל מהמיטה ומשתחרר לביתו. העין תהיה מכוסה בתחבושת למשך כמה שעות, ובהדרגה תחזור לאיתנה והראייה בה תשתפר. במשך כמה שבועות יצטרך להזליף טיפות עיניים, שנועדו למנוע זיהום ולשפר את קליטת העדשה בעין המנותחת.

בדרך כלל יש צורך לבצע את הניתוח בשתי העיניים, אך אין מנתחים את שתי העיניים יחדיו, אלא בהפרש של כמה שבועות זו מזו.

השיפור בראייה דרמטי, והוא בולט במיוחד כאשר העין השנייה טרם נותחה. בעוד העין המנותחת רואה את העולם בצבעים בהירים וחיים, הראייה בעין השנייה, שבה עדיין קיים הקטרקט, היא כאילו מבעד למשקפי שמש. השינוי הזה אחרי הניתוח גורם לתחושת סנוור בשבועות הראשונים, בעיקר באור יום ובשמש מלאה. לכן מומלץ להצטייד במשקפי שמש.

קרדיט: ויקיפדיה

מאת Rakesh Ahuja, MD – נוצר על־ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=966501