הדר, רוכבת אחורית, ולילך, רוכבת קדמית, על הטנדם של רגליים בשניים. בתמונה, בסובב כנרת, נובמבר 2022. עיריית תל אביב , מרחב קהילתי צפון מזרח, בכתבה ממגנטת של שתי רוכבות ב"רגליים בשניים", בחודש השיוויון לתושבות ולתושבים עם מוגבלות. כל השאר בכתבה שלהלן:
מרחב קהילתי צפון מזרח נמצא/ת עם Heather A. Stone ועם Lilach Danin Lavee.
הדר סטון ולילך דנין לביא – "רגליים בשניים" עמותה לרכיבת אופני טנדם (מיוחדים לשני רוכבים)
לא פשוט לאדם רואה לאבד את ראייתו באמצע החיים וזה מה שקרה להדר. בחיוניות, חוזק פנימי ואמביציה בחרה לפלס את דרכה החדשה בחיים בהסתגלות חכמה למצבה. באומץ, בנחישות ובמציאת הפתרונות שמתאימים לה, יצרה קשרים חברתיים חדשים וחזקים עם רואים ולא רואים. כך נוצרה גם חברות נפש חזקה ואמיתית עם לילך תוך כדי רכיבה משותפת על אופני טנדם, שלא לדבר על האהבה ששינתה את חייה, בדמותה של כלבת הנחייה המהממת סקיילר.
הדר: נולדתי בוושינגטון די.סי. וגדלתי בניו ג'רסי. הגעתי ארצה בגיל 26 בשנת 1990. היו לי כבר תואר בתכנון ערים ותואר שני במשפטים, וכבר הוסמכתי כעורכת דין בניו ג'רסי לפני שהגעתי לישראל, כדי להרחיב את ההשכלה בתחום תכנון ערים בטכניון. תוך כדי הלימודים הוסמכתי כאן כעו"ד, הכרתי את בעלי, התחתנו בשנת 2000 והתחלתי לעבוד כשותפה במשרד עו"ד. נולדו לנו בת ובן ונפרדנו בהמשך.
בתחילת שנות ה- 2000 עקב כאבי ראש חוזרים, התגלו אצלי שני גידולים שפירים במוח ונכנסתי לתהליך של מעקב. אחרי עוד כ-15 שנה, גידול אחד התחיל לגדול ונכנסתי לניתוח. המנתח הוציא את שני הגידולים ופגע בעצבי הראייה שלי. התעוררתי מבלי יכולת לראות בעין שמאל לחלוטין וראייה מטושטשת בעין ימין. לקח כחצי שנה עד שהראיה בעין ימין התייצבה על 10%. אני יכולה לראות רק ממש מאד מקרוב. זה היה שוק. הייתי מאד מדוכאת, היה מאד קשה והייתי צריכה ללמוד את הכל מחדש. למזלי יש לי חברות טובות שדאגו ועזרו לי ולא נתנו לי לשקוע. הייתי צריכה ללמוד את המרחב של הבית שלי: כל פינה, מה המרחק מהמטבח לסלון ואיפה נמצאים הדברים בדרך וכמה צעדים לוקח לי להגיע ממקום למקום כדי שאוכל להסתדר בלי המקל. ילדי היו בני עשרה, ורציתי להמשיך לגדל אותם כמשפחה נורמטיבית.
תמיד הייתי זאת שנותנת לאנשים אחרים ולא זאת שמקבלת, והמעבר לצד שמקבל היה מאד קשה. כיום אני מתנדבת בתור סגנית היועץ המשפטי ב- Democrats Abroad"", שהוא זרוע של ארגון המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, לאמריקאים שגרים מחוץ לארה"ב ואני גם פעילה בשלוחה הישראלית.
בשבע השנים האחרונות עברתי שינויים. בביטוח לאומי ההדרכה הסטנדרטית לעיוורים היא ללמד שימוש במקל. אבל גם הרגשתי נכה עם המקל, וגם שזה מסמן אותי כנכה, מעכב אותי. כל השיטה היא לחפש מכשולים, אז הולכים לאט, מגלים מכשול, בודקים מה הגודל שלו, ועוקפים אותו.
לפני 4 שנים כשטיילתי בשכונתי הדר יוסף עם לילי כלבתי הקטנה והמקל, פגשתי מישהו ששאל אותי אם אני מעוניינת לרכב על אופניים. הוא ספר לי על קבוצת "רגליים בשניים" ומסר לי את הטלפון של אבי טולדו, יזם ומנהל הקבוצה. דיברתי עם אבי ומיד הצטרפתי, ומאז פעמיים בשבוע שני ורביעי בשעה 19:00 אני רוכבת עם הקבוצה בפארק הירקון על אופני טנדם -אופניים עם רוכב קדמי רואה ורוכב אחורי עיוור או לקויי ראייה.
אנחנו יוצאים מאצטדיון הדר יוסף ורוכבים בשבילי האופניים בפארק ליפו, לחולון ועוד. המאפיין את הקבוצה לעומת קבוצות טנדם אחרות, שרוכבים בשבילי אופניים בעיר. לא בשטח. הרכיבה פתחה לי את חיי החברה, הכרתי אנשים מגוונים כמו למשל- לילך, אנשים רואים ולא רואים. האנשים שמגיעים לקבוצה מגיעים מרקעים שונים. הם מאד מעניינים, נחמדים, פתוחים וחמים. כל פעם מחליפים זוגות, כך שיש גיוון ברכיבה. אנחנו עורכים אירועים חברתיים בתוך הקבוצה והקשרים מתפתחים גם לחיי היום יום והחברים הופכים להיות חלק מהמעגל החברתי שלי.
שינוי עצום נוסף בחיי התרחש כשלפני שנתיים הגיעה אלי כלבת הנחייה סקיילר. מהרגע שאיבדתי את הראייה, פיי ביטקר, חברתי הטובה שהכירה את "בית עובד"- המרכז לכלבי נחייה, ספרה לי על כלבי הנחייה ושזה ישנה את חיי. פניתי אליהם וחיכיתי בתור קצת יותר משנה. לוקח הרבה זמן לאמן כלב נחייה: הוא גדל שנה אצל משפחת אומנה והולך איתם לכל מקום. אחרי זה עובר קורס של חצי שנה במרכז לכלבי נחייה. רק חצי מהכלבים מסיימים ככלבי נחייה לעיוורים, האחרים יוצאים ככלבי סיוע לאנשים עם צרכים מיוחדים.
הגעתה של סקיילר שינתה לי את החיים. מלבד אישיותה המקסימה וחוכמתה היוצאת דופן, היא מובילה אותי בביטחון בין המכשולים ואני אפילו לא יודעת שהם שם. רוב האנשים רוצים ללטף אותה ואני מסבירה להם שהיא באמצע העבודה ולא כדאי להסיח את תשומת ליבה. יש קהלים שמגיבים פחות טוב, למשל- כשהלכתי לחדש דרכון במשרד הפנים בבני ברק, היו הרבה צעקות מהקהל שפחד ממנה.
הילה למדן, הבת של הדר: לקח לי זמן להתרגל למצב החדש, כי מאמא שחזרה מהעבודה כל יום בשעה 21:00 הביתה, היא הייתה פתאום כל היום בבית. הייתה צריכה ללמוד את הכל מחדש, אבל בהדרגה חזרה לפעילות, כולל התנדבותית. קודם כל למדה להסתובב בחוץ ואז למדה להשתמש במחשב. היא לא מסוגלת לשבת ולא לעשות כלום.
לילך: אני במאית עסקית, מכינה אנשים להרצות בפני קהלים גדולים, כמו אירועי TED, כנסים גדולים ועוד. זמן רב רציתי וחיפשתי להתנדב עם עיוורים. הייתה תקופה שרקדתי ריקודי עם עם עיוורים. הגעתי לקבוצת "כן ולא" בבית עובד, קבוצה של רכיבת שטח של רואים ולא רואים. רציתי להיות קפטנית, אבל הייתי בתחילת קשר רומנטי ולא התאים לזוגיות שכל שבת בחמש בבוקר אצא לרכיבת שטח במקומות שונים בארץ.
יום אחד ראיתי כתבה ב"הארץ" על קבוצה שיוצאת לרכב בעיר בימי שני ורביעי בערב ושישי בוקר מאצטדיון האתלטיקה הקלה, ממש קרוב לביתי. התקשרתי לאבי טולדו, שהוא היזם והרוח החיה בעמותה של "רגליים בשניים". בשיחה איתו הוא הדגיש שברכיבה ב"רגליים בשניים" החשוב ביותר אלה היחסים הבין אישיים. כל פעם רוכבים עם מישהו אחר כדי להכיר כמה שיותר אנשים ושיש כמה רמות כושר של רכיבה, בינונית וגבוהה. כל אחד יכול להשתתף ובכל גיל מגיל 20 ומעלה. מצא חן בעיניי שיש תהליך הכשרה של 6 רכיבות לרוכב הקדמי ורכיבת ניסיון לכולם שרק אחריה מצטרפים לקבוצה. תהליך ההכשרה מאד חשוב כי יש הרבה אחריות להוביל רוכב שלא רואה. צריך להיות מאד ערניים ולתקשר את מה שקורה בדרך.
החוויה שלי ברכיבה עם הדר היא שאני לא מרגישה שהיא לא רואה. הדר היא פנומנלית, היא קשובה ולא מוותרת וסוחבת קדימה. למשל יצאנו לרכב ב"סובב כינרת" ולמרות שישבה מאחורי, שמה לב שנחלשתי ושהבעתי קושי, ואז מיד אמרה "בואי נאט, לא משנה מה קורה עם הקבוצה". בזכותה אנחנו יושבות כאן ביחד, כי מתברר שעברתי פרפורי לב ואם לא הייתי עוצרת זה לה היה נגמר טוב. הדר לא מוותרת לעצמה. נעשינו חברות מאד מאד טובות.
מי שמעוניין להצטרף ל"רגליים בשניים" כרוכב.ת קדמי.ת ו/או אחורי.ת או כמייסע.ה –
התקשרו לאבי טולדו 0526-999-000
ראיינה וכתבה: רותי בארלי
